הרקע שהוביל להקמת מחצבות הוא מיקומו של קיבוץ כפר גלעדי, כישוב מבודד בצפון, עם מטולה, יסוד המעלה ואיילת השחר. זאת, יחד עם רוח "השומר" - שמשמעה נחישות, עקשנות, דבקות במטרה ושמירה על רוח טובה. עם זאת, ההשפעה החשובה, המכריעה והגורלית, הייתה
העלייה מלטביה, אסטוניה וליטא, או כפי שנקראה הקבוצה שהגיעה לכפר גלעדי: "קיבוץ טבריה", שהיה שייך לתנועת השומר הצעיר נצ"ח (נוער צופי חלוצי).

תקצר היריעה מלספר את תולדות התנועה המפוארת הזו, ואין לבלבל בינה לבין "הקבוץ הארצי – השומר הצעיר". בכל מקרה, הכינוי "קבוץ טבריה" דבק בכל אנשי אותה עליה, גם אם לא היו ממש בקבוץ שבטבריה עילית.

זו הייתה קבוצה גדולה בת כ-150 חברים, חד-גילית, חד תנועתית, עם כפיפות למנהיגים מוגדרים, עם קודים מצויינים של התנהגות, חברוּת וגיבוש.
כשאלו הגיעו לכפר גלעדי הם לקחו את כל ההגאים לידיים. ניתן לראות שהשתלבו מהר בחקלאות, בתעשיה, בחינוך, בתרבות, בניהול, בארגון, בפעילות התנועתית והפוליטית ודחקו הצידה את אנשי השומר שהתבגרו.

היתה הערכה רבה לוותיקים, שהקימו את המקום ועברו בו תלאות רבות, אך השרביט הועבר הלאה. עם זאת החלו התקשרויות עם דור הבנים של השומר, נוצרו משפחות צעירות והווי חדש ומיוחד .
"הזריקה הדמוגרפית" הזו משנת 1932 לא רק שהצילה את כפר גלעדי, אלא גם קבעה את המשך התנהלותה עד היום.

חשוב לומר זאת ברקע כדי להבין את המקום ממנו צמח הארגון "מחצבות כפר גלעדי":
שנים רבות סבל כפר גלעדי מאי הצלחה כלכלית, אך החברים הצליחו לאמץ את רוח המשימתיות, לשנות את התדמית ולברוח מהגורל. העושר מעולם לא היה מטרה בפני עצמה, על כל פנים לא מוצהרת, אך הביסוס הכלכלי והיציבות הם למען העתיד ולמען הדורות הבאים.

בשנת 1957, סיים גרישה שנקמן את תפקידו במערכות החשאיות של ישראל באירופה והתפנה לקיבוצו עם כל המרץ, הנחישות והאינטליגנציה שלו. היה לו מעמד מיוחד בקרב חברי קבוץ טבריה, שהיוו מסה גדולה ומשפיעה בכפר גלעדי. במשך שנים שימש במשק בתפקידים מרכזיים, פורמלים ובלתי פורמלים. היה לו נסיון רב, ודחף יזמי בלתי ניתן לריסון. גרישה נואש מהמערכת הניהולית הקיבוצית שאת חסרונותיה ראה והכיר, וניצל את תנופת הבנייה בקרית שמונה והביקוש לחומרי בניין. נדרשו אז מסות של חומרי בניין ולא היה מהיכן להשיג. הוא התחיל לגבש סביבו חבורה של נאמנים, שביחד הקימו את ענף ההובלה. הם באו ונקבצו מכל פינות המשק. מהחקלאות, מהשרותים, מהחינוך, משליחויות ציבוריות, מצה"ל, מענפים שונים, ואפילו מהעיר. הדבק המאחה היתה תחושה של התחדשות, של בניית משהו שונה, ובעיקר תוחלת משקית – כלכלית. על עסקים במובן הידוע לנו היום, לא דיברו ולא היה לזה כל ביטוי.

התהליך בקיצור היה כזה: קודם הובלה, בתחילה הובילו "חיזרה" (מצע לכבישים), נוצרו עודפי אבן. הוקם מתקן האספלט. עדיין היו עודפי אבן, הקימו מתקן בטון. מלחמת ששת הימים דרשה פתוח בגולן ובגבול, הוקמה מחלקת הקבלנות, הוקמה מחצבה בגולן, מתקן בטון, מתקן אספלט וכך המשיך הפתוח המואץ עם הקמת מחצבות נוספות, מתקנים חדשים, מפעל המוזאיקה והאבקות וכיום מפעל מיקרוגיל שמופעל בימים אלו.

כאמור, בראשית היה ענף ההובלה. בתחילה הובילו "חיזרה" (מילוי ומצע לכבישים), ההפקה היתה במחצבה הראשונית ב"גבעת השוקת" ממערב למשק, צמוד לגדר. כשהתחילו להוביל, התברר עד כמה האמצעים דלים, והחלו לפתח את המשאיות. המוסך, שידע שנים טובות בייצור כלי הובלה מגרוטאות, החל לפרוח וקלט עובדים.
מהר מאד נגמר החומר במחפורת הראשונה והחלו לפתח את מחצבת כפר גלעדי המוכרת לנו היום. נפתח עידן חדש, גוייסו עובדים מקרית שמונה, ובמבצע מיוחד, מנחם קלר וגרישה נסעו לכפר הדרוזי עין אל אסד ויצרו קשר עם חבורה נהדרת של משוחררי משמר הגבול וצה"ל. בעזרת רכז הבניה, אברהם דונדה, הוקמו שלשת בניני "הדרוזיה" הקיימים עד היום, ואלו שימשו למגורי העובדים שנסעו לביתם בסופי השבוע. נוצרה מערכת יחסים חדשה ובלתי מוכרת עם תושבי קרית שמונה, עולים חדשים שרק הגיעו מארצות רבות, אל מעברה ענקית, מחסור וקשיי מחיה גדולים, והכל בקרבה גיאוגרפית צמודה. הברכה והבטחון שבפרנסה המיידית האפילו וגרמו להזנחת ההיבטים החברתיים, אך לאט לאט נוצרה שותפות גורל עם מאות עובדים מעיירת העולים השכנה, שהשתלבו בפתוח המואץ של מחצבות.
כשהתחילו לייצר, הגיבו בקדחתנות על צרכי השוק, וזה בעצם הסיפור של מחצבות כפר גלעדי עד היום.

על ידי שימוש במשאבים קיימים של כפר גלעדי, ותוך מימוש יכולות טכניות של כמה מחברינו המחוננים, שעד אז לא מצאו כר נרחב דיו לביטוי כשרונותיהם, הכשירו משאיות מתקופת הצבא הבריטי והובילו מוצרי תשתית, בתחילה בקנה מידה קטן. תוך זמן קצר התברר שצריך להגדיל ולשדרג את מערך ההובלה. בשלב זה גרישה הרגיש שליזמות שלו יש פוטנציאל אדיר. הוא הלך למוסדות הקיבוץ ואמר להם: "אני מוכן להקים ענף חדש עם פוטנציאל כלכלי גדול, אבל יש כמה תנאים, שבלעדיהם אני לא מוכן להתחיל:
1. העסק יהיה עצמאי לכל דבר. אתם לא מתערבים.
2. מערכת גזברות נפרדת לחלוטין.
3. מערכת כח אדם נפרדת לחלוטין.
קיבל את הסכמת המשק והעבודה החלה. חשבו שזה עוד שגעון של גרישה, לא ידעו לאן זה יתפתח. בראשית שנות השישים, תוך שנתיים-שלוש, הקיבוץ החל לקבל תזרים מזומנים, שלא היה רגיל אליו. למרות שהחלו ספקות לגבי התנהלות נפרדת של גוף כזה, היה קושי לעמוד מול הכריזמה והמקוריות של גרישה והמעמד המיוחד שלו בקרב הציבור, ומול הצלחה כלכלית בממדים שלא הכירו. ההצלחה איפשרה לנהל את השיח האירגוני-ניהולי והתרבותי-חברתי בצורה יותר מאוזנת, כי עם הצלחה לא מתווכחים.

הגזבר של כפר גלעדי, למשל, היה מאד פעיל מול מלווים בריבית ברמת גן. הם היו מלווים לו כספים לזמן קצר (גמ"חים) וכך, ע"י ההלוואות הקלות, נפתרו הבעיות הכספיות של המשק בטווח הקצר, אבל נוצרו בעיות לטווח הארוך.
כשחיים בר הגזבר בא אליהם עם כסף, הם היו בטוחים שהוא משלם להם כרגיל רק את הריבית. הם חיו מזה מצויין, התרגלו. והנה הפתעה, הוא מחזיר להם את הקרן והריבית גם יחד ומחסל את החובות המוזרים הללו.

בעצם, מה שגרישה הבליט, היה הפער הניהולי בין המערכת החדשה והרעננה שהוא הקים, לבין המערכות בקיבוץ, שסבלו מכל החוליים הידועים.

התחיל פיתוח מואץ שדרש גיוס של משאבי כוח אדם בבחינת: "כל בחור וטוב לנשק". היה צורך בהרבה נהגים, מסגרים, חשמלאים, אנשי אלקטרוניקה, מיכשור, פיקוד ובקרה, הנהלת חשבונות, ארגון, סידור עבודה, כספים, אדמיניסטרציה. מבחינה תעסוקתית כמעט לא היו גבולות, כל מי שרצה מצא את מקומו, אולם היתה אווירה נורמטיבית שגרישה הכתיב והנחיל, מוסר עבודה תובעני ללא גבולות, שעות עבודה ארוכות, שבתות, חגים, משמרות. בנושאי מוסר עבודה לא היו פשרות. מי שלא השתלב בנורמות, מצא עצמו בחוץ, או שמלכתחילה לא הצטרף. לימים היה זה בעוכרי מחצבות כמובן, כי עם הזמן הצטברו מרירויות אישיות שקבלו ביטוי בהתנגדות למחצבות. באופן טבעי נוצרו ניכור וקנאה. זרימת הכספים השפיעה על פיתוח הקיבוץ. החלה מסה של בינוי שאי אפשר להתעלם ממנה. נבנו גם תחנת דלק, מבנה משרדים וזה מיסד את הפעילות הניהולית, ומיקד את ההתייחסות למחצבות גם באופן שנוצרה זהות עם מבנה ההנהלה המוכר והבולט.

התנועה הקבוצית, "איחוד הקבוצות והקבוצים", היתה מלאת בקורת על התעשיות הקבוציות שהעזו לפרוץ דרכים חדשות בכל המובנים. פרנסי התנועה לא השלימו עם מסות של עבודה שכירה ודיונים נוקבים העסיקו את וועידות ומועצות התנועה. אנו היינו שם מעין "מוקצים", ספגנו בקורת, הפנו אלינו אצבע מאשימה כהורסי הרעיון הקבוצי. שביתות ססגוניות ומתוקשרות שפרצו מפעם לפעם לא הוסיפו לנו יחסי ציבור בפנים ובחוץ. החלטות "ועידת כפר עזה", אף הטילו קנס על עבודה שכירה בגובה 5% מהמחזור. ארבעים שנה חלפו, וכיום כולם יודעים מי צדק.

גם במישור הפנימי, הפיתוח המואץ היה מאד מרשים, אך מצד שני התחילו מאבקים והתמודדויות עם תודעות חדשות שהקיבוץ לא הכיר. אם רצו שנהג יעבוד 12 שעות ביום בעבודה קשה, שייסע לדרום או אל דרכי הפטרולים, היה צריך לתת לו אש"ל. זה יצר בעיות. מצד שני, הפעילות המיוחדת גרמה לגיבוש לא רגיל של אותם עשרות חברים שעבדו במחצבות. בחדר האוכל של אז, בסיום ארוחת הערב, בהמולה של סידור העבודה וארגון יום המחרת, גרישה היה יושב וכולם סביבו, מתכננים יום נוסף של יצור והובלה, מדברים על ציוד ועל משימות. הייתה תחושה של גאוות יחידה. בשולחנות אחרים היו מתקבצים אנשי גידולי השדה, הנוטעים, הדייגים ואחרים שהיוו מסת עובדים ניכרת. נוצרה תחרות סמויה בין הגופים, ופולקלור של שיח מיוחד התפתח במשך הזמן.

במקביל נשמעו באסיפות , הערות שביטאו מתיחויות. קריאות ביניים נגד מחצבות, נענו בתגובה: "תגיד תודה שאנחנו מפרנסים אותך". זה יצר אנטגוניזם.

נוצרה קבוצה בכפר גלעדי, שעסקה באופן קבוע בביקורת והעסיקה הרבה את המזכירות בדיונים, בניסיון לאזן את הדומיננטיות המובהקת של מחצבות. לחברים שעבדו במחצבות היתה תחושה והכרה ש"אנחנו בונים את הארץ", עוסקים בפרוייקטים ענקיים, שותפים למהלכים גדולים של המדינה וההתיישבות. ברור שכל זה דורש עוצמה ניהולית וכושר ביצוע, עם ציוד רב ותעשיה מתפתחת, והנה מהצד, בחוסר אחריות, ממניעים לא ברורים, לפעמים ברשעות רבה, חבורה אחרת עסוקה בבקורת ויצירת אווירה שלילית. מה שסייע לנו היה המעשה היומיומי האדיר, והעובדה שהפעילות של מחצבות האפילה על כל פעילות אחרת במשק. גם הגיבוש הפנימי חיזק אותנו מאד מבפנים.

מה שלא השתנה הוא שאותם העקרונות שהיו חדשניים, אך "חתרניים" לפני 50 שנה בתעשייה הקיבוצית, הפכו ללחם חוקם של רוב הקיבוצים שמחזיקים תעשייה כיום ומבינים שאי אפשר לנהל תעשייה בנורמות של פעם.

גרישה העביר את השרביט לממשיכיו שמילאו תפקידי מנכ"ל, אהוד בכר, שמיר ענבר, הח"מ, אורי אשכולי, רון פאר ושוב אנוכי. איש איש ודגשיו בכל תחום. עם הזמן, בצמוד לשינויים שונים בקבוץ, החלטנו על הקמת מועצת מנהלים ושימשו אצלנו כיור"ים אהוד שילה, פרופ' יורם קרול ושרול בן יעקב.

גם כיום אני מקפיד שאצלנו ישמרו העקרונות הקיבוציים של יחסים בין אנשים, שההיררכיה לא תהיה כל כך מודגשת, שהמערכת תהיה "שטוחה", שתהיה אווירת צוות ותחושה ש"זה שלנו". אני מאמין שאלה הם עקרונות ונורמות נכונים וחיוניים של תעשייה קיבוצית.

לאחר 40 שנות עשייה, החלטנו שלא נתרכז רק בתעשיית המסה של מחצבות אלא נתמקד בתעשייה ייחודית בה הערך המוסף הינו גבוה ובה סף הכניסה יקר. אבקות, מינרלים וקוורץ התגלו ככאלה העונים על קריטריונים אלה וכך הוקם מפעל "מיקרוגיל".

בשנת 2003, בשלהי תפקידו כיו"ר, הציע פרופ' יורם קרול, להיפגש עם חברים משדות ים, שמנהלים את מפעל "אבן קיסר". המפעל הוא פנינה תעשייתית, שמתפתחת בקצב מרשים ויש לו בעיות של חומרי גלם, שיתכן ומחצבות יוכלו למלא אותם. הוא חשב שיכול להיווצר מפגש של רצונות ושאיפות.
התחלנו מרוץ של 3 שנים, של לימוד הנושא בארץ ובחו"ל והגענו למסקנה שהיכולת שלנו מאפשרת כניסה לענף הזה. התחלנו להריץ מערכת החלטות.
בדיוק נכנסנו לתקופה של שינויים בקיבוץ, שבמסגרתם כבר קשה יותר לגייס ערבויות בין הקיבוץ ומפעליו, ולהפך. ההיקף של ההשקעה, 40 מיליון ₪ הוא חריג.
במערכת הניהולית עם הדירקטוריון והמנהל העסקי, הייתה דרישה להעביר מערכת החלטות בצורה ממוסדת. הנושא עבר אספה כללית רבת משתתפים והפרויקט אושר ברוב גדול מול שני מתנגדים. זה היה סיום התהליך שהובלנו בשכנוע החברים, שאנחנו מסוגלים ושיש סיכוי למהלך זה.
הדבר מבטא שינוי אסטרטגי מהותי. מודגש ביתר שאת, המעבר מתלות במערכת ממשלתית למערכת שהיא יותר עצמאית, יותר קשורה בעסקים בינלאומיים ומבוססת על יצוא. זה יעמיד אותנו על בסיס אסטרטגי יותר נכון ואיתן.

לסיכום
אני מרגיש שבמחצבות כפר גלעדי יש צוות מצויין, המורכב ממיטב האנשים. אולם יכולים היינו להיות בהרכב מלא יותר. חבל לי שלא הצלחנו להחזיק פה לאורך שנים כמה דמויות של בחורים מחוננים, בעלי מקצוע, שאחרי שמיצו את עצמם, עברו למקום אחר. אילו היו נשארים, היינו נראים טוב יותר, למרות שהם עשו חיל ואנו בקשרי חברות. זה קרה מפני שהמערכת הקיבוצית לא מצאה דרך לאפשר לאנשים אלה למצוא בקיבוץ את ביתם. נוצר מין מעגל – שאנחנו מטפחים אנשים ומפתחים אותם – וכשהם בשיאם הם הולכים.
דבר נוסף – בלי ספק רובנו חטאנו בגדול למשפחות שלנו. התמכרנו לנושא העבודה, כפועל יוצא של חינוך תובעני שקבלנו כאן. היום אני יודע שיש דרכים יותר נכונות. מותר גם לעובד מחצבות להביא את ילדיו בבוקר לגן.

במבט לעתיד אני רואה כל כך הרבה דברים שחייבים לפתח ולקדם. אני מקווה שיהיו לי ולחברי מספיק שנות בריאות וכח לעשות את הדברים. אני מקווה לפתח ולצמוח, להכפיל ולשלש את עצמנו.

כפר גלעדי זקוקה מאד לתאגיד גדול, רווחי, מאתגר ומתפתח, שצמיחתו תאפשר לחברים להנות מתעסוקה מענינת, רמת חיים הוגנת ותנאי פרישה מכובדים. כל זה ייעשה בנורמות המיוחדות לנו ובאווירת צוות שהצלחנו ליצור עם השנים. מאות משפחות של תושבי הגליל והסביבה מתפרנסות בכבוד מהפעילות שלנו, וגם בזה אנו רואים מטרה חשובה וחיונית.
אני מאושר וגאה לעמוד בראש מחצבות כפר גלעדי, שהוא לי בית ותוכן חיים במשך מיטב שנותי.
זכות גדולה היא לעבוד יום יום עם צוות כה מקצועי, נאמן ואפקטיבי ואני מאחל לי ולחברי עוד הרבה שנים מענינות ומאתגרות בלי הפסקה.