החקלאות הינה עוגן למשק הישראלי בשל היותה מגן לגבולות המדינה, כמו גם בטוחה לאספקת מזון למדינה המוקפת אויבים.

בטחון ומזון – היכן הם?

כיצד צריכה המדינה להגן על עצמה באמצעות התיישבות וחקלאות?

האחיזה בקרקע - האחיזה בקרקע הוכיחה עצמה במבצע "צוק איתן" כמו גם מלחמות ישראל כקו הגנה הכרחי. תפיסת הקרקע נעשית על ידי אוכלוסיה אשר קובעת את חייה בפריפריה ומתפרנסת בעיקר מחקלאות ותעשייה. על המדינה להעביר את הזכויות בקרקע לידי הקיבוצים והמושבים היוצרים קווי הגנה אלה, אחת ולתמיד. במצב הקיים, מהווים אלה "אריסים" על קרקעות המדינה ולא בעלים. על המדינה להכיר בכך שלא דומה בעלות על קרקע במרכז המדינה לבעלות זו על קרקע שעל גבולות המדינה. כל טענה של "צדק חלוקתי" המשווה קרקע בתל אביב לקרקע קו עימות, מראה חוסר הבנה של משמעות ההגנה על גבולות המדינה. הקרקע החקלאית בישראל פרוסה על פני כ - 3.5 מליוני דונם, פחות מ- 15% משטחה של מדינת ישראל. מעל 80% משטחים חקלאיים אלה, מהווים קו הגנה בטחוני.

חקלאות כתעשייה – החקלאות המודרנית עונה לקריטריון שנקבע בפסיקת בתי המשפט לגבי תעשייה:"יצירתו של יש מוחשי אחד מיש מוחשי אחר". תעשיית החקלאות, אשר מגיעה להיקף 30 מיליארד ש"ח בשנה, מתחילה את שרשרת הייצור מזרע ויוצרת ממנו שפע של גידולים חקלאיים בתחום הצומח והחי. אין חולק שמוצרי החקלאות הינם חיוניים לחיי האדם וחיי בעלי החיים. הגיעה העת, להעניק לחקלאות ולעוסקים בחקלאות מעמד של "תעשיינים". במסגרת זו, להעניק להם מענקי השקעה, על פי חוק עידוד השקעות הון, שיעורי מס מופחתים, מענקים למחקר ופיתוח, מענקי תעסוקה ועוד. אם בתעשייה הקלאסית קיימות הקלות מס על מפעל תעשייתי אשר מייצא את תוצרתו, הרי שיש ליצור הקבלה גם לחקלאות הישראלית אשר מיצאת מיליארדים מתוצרתה.

מים – חוסר המים ממנו סבלה מדינת ישראל נעלם עם הקמת מפעלי התפלה מפוארים המייצרים בהווה ובעתיד מעל 400 מיליון קו"ב לשנה, כמו כן מיוצרים "מים מושבים" בשיעור 85% ממי הביוב. ישראל הפכה ליצואנית של מים למדינות השכנות ושאלת המים הפכה לשאלת מחיר ולא לשאלת קיום. על הממשלה לספק מים לחקלאים במחיר סביר, אחיד וקבוע לאורך זמן. החקלאות חייבת ודאות לאורך זמן של מחירי התשומות וזמינותם. מדינות אירופה נהנות ממזג אוויר המספק מים באמצעות גשם ונהרות איתן, ואילו ישראל חייבת לייצר את המים בעצמה. על הממשלה לקבוע מחירון מים המבחין בין מים "שפירים" לבין "מים מושבים" במחירים המאפשרים לישראל להתחרות בעולם – בצורה יציבה לאורך זמן.

עובדים – ענפי החקלאות עברו התייעלות עצומה ביחס שבין מספר העובדים לדונם קרקע. מספר החקלאים בישראל ירד בשני העשורים האחרונים במעל 40% והגיע למספר של כ – 27 אלף עובדים בלבד וזאת, עקב הכנסת מיכון ומערכות השקייה ממוחשבות. עם זאת, נותרו עדיין מספר משמעותי של גידולים המחייבים ידיים עובדות לאורך שרשרת הייצור, בעיקר בקטיף, מיון ואריזה. על המדינה לשחרר מכסות נוספות לעוד אלפי עובדים זרים – היחידים המוכנים לעבוד בעבודות אלה. פרויקטים בכל רחבי העולם – בעיקר בענפי הבניה והתשתית – נעזרים בכוח אדם זר המגיע למדינה לפרקי זמן קצובים ולאחר מכן שבים למולדתם. חקלאות ישראלית מבוססת על אנשי התיישבות אשר התמחו בחקלאות ועל עובדים זרים המבצעים עבודות שאינן מצריכות התמקצעות, אך בלעדיהן לא תקטף התוצרת. במקביל, על המדינה לעודד את המחקר והפיתוח של מיכון חוסך כוח אדם כדי להקטין את התלות בעובדים זרים.

יצוא – נפילת אגרקסקו הותירה את חקלאי ישראל ללא "אמא" הדואגת ליצוא החקלאי. היצוא החקלאי של ישראל, המסתכם בהיקף של כמעט 2 מיליארד דולר בשנה, חייב להיות מאוגד וזאת על מנת להתמודד עם דרישות איכות מחמירות במערב, התמודדות עם תחרות מחירים ואיכות מצד ספרד ואפריקה בעיקר, יצירת יתרון לגודל, יכולת לספק סל רחב של מוצרי חקלאות בזמינות וטריות ללא תחרות, תוך שמירה על "שרשרת אספקה" מהירה מהשדה ועד החנות בשווקי היעד. בנוסף, באחריות המדינה לבנות מותג חקלאי. בעבר נבנו מותגים עבור תפוזים ("ג'אפה"), ירקות ("דוד משה") ועוד – מה שהפך את התוצרת החקלאית הישראלית לשם דבר עולמי. מדינת ישראל צריכה להעמיד לרשות המערכת החקלאית, חברת יצוא מרכזית – יעילה – הפועלת אך ורק לטובת השאת הערך לחקלאים ולחקלאות הישראלית. המדינה עושה זאת מצויין בתחומים אחרים, באמצעות חברות כגון רפא"ל, תעשייה אווירית ועוד, בעוד החקלאות נותרה "יתומה" עם הסתלקותה של אגרקסקו. תקציב הפעלת החברה יבוא מתקציב משרד החקלאות והאוצר, השתתפות החקלאים דרך התמורות עבור התוצרת וכן השתתפות גורמים להם עניין לעודד יצוא חקלאי. על מנת לאפשר יצוא עם אמינות גבוהה לחקלאים, יש ליצור ביטוח לקוחות ייחודי. ביטוח יצוא קיים בחברות בססח ואשראי, אך יש לבצע התאמות לתוצרת חקלאית. ההתאמות צריכות לכלול התייחסות לפגמים הנגרמים לתוצרת תוך כדי הובלה, פחת במשקל, שביתות נמלי ים ואוויר אשר מעכבות הגעת תוצרת טריה ואף גורמות להשמדתה.