מי שהתמזל או איתרע מזלו לרכוש דירה מכיר את הסיפור המוכר על שטח הדירה- הקבלן הצהיר על 130 מ"ר, ספרתם עם מטראז' ויצא לכם 100 מ"ר והעירייה שלחה לכם ארנונה על 110 מ"ר. מפתה לומר כמעט ברגע- רמאים. אך בעצם הדבר נובע משיטות מדידה שונות- הקבלן מוסיף לדירה את החלקים המשותפים לכלל הדיירים כמו חלק היחסי בחדר מדרגות או בלובי ואילו את הקונה הממוצע מעניין כמה מטר פנוי לו לאחסון. מכאן ששאלת המדידה, או ליתר דיוק, איך מודדים יכולה לספק תשובות שונות בהתאם לעיני המתבונן. שאלת המדידה ברוטו-נטו קיבלה התייחסות מעניינת. במאי 2011 פירסם ה- FASB עדכון תקינה-²ASU 2011-04 וזאת כחלק מפרויקט משותף עם ה- IASB בנוגע למדידת שווי הוגן.

התיקון הבהיר מספר מושגים, חידד הגדרות שונות והוסיף דרישות גילוי חדשות. ככלל התקן דורש כי מדידה של שווי הוגן תעשה ברמה של יחידה חשבונאית בהתאם לדרישת המדידה הספציפית של התקן הרלוונטי. כך למשל אם חברה מחזיקה 9% ממניות טבע, החברה לא תוכל להציג את מניות טבע שלא במחיר השוק גם אם היא סבורה שבשל גודל האחזקה המחיר שיתקבל בסופו של דבר יהיה נמוך יותר. זאת משום שהיחידה החשבונאית היא המניה הבודדת ולא העובדה שהחברה בראייתה תרצה אולי למכור את כל גוש אחזקתה כמקשה אחת. לעומת זאת, בעת קביעת השווי ההוגן של חברת בת בהחלט ניתן לקחת בחשבון פרמיית שליטה משום שהפרמיה זו היא מאפיין של היחידה החשבונאית הנבחנת והיא השליטה באותה חברת בת. מה קורה לעומת זאת אם אנחנו מסתכלים על קבוצה של נכסים והתחייבויות שחולקות סיכון משותף כמו למשל סיכון מט"ח? נניח פוורוד שקל-דולר, אופציה על הדולר, והלוואה דולרית. האם אפשר למדוד רק את הסיכון הספציפי הנ"ל על בסיס נטו ולא של כל מכשיר בנפרד? לפי התיקון יותר חריג לעקרון הכללי של המדידה ולפיו סיכוני שוק וסיכון אשראי יוכלו להימדד לצרכי שווי הוגן ברמה קבוצתית במידה והתנאים הבאים מתמלאים-

א. הישות מנהלת את החשיפה שלה לאותו סיכון על בסיס נטו.

ב. הישות מספקת מידע על בסיס נטו להנהלה לגבי אותו סיכון.

ג. הישות נדרשת למדוד את אותם נכסים והתחייבויות על בסיס שווי הוגן.

כאשר ניתן להשתמש בחריג מדידה זה רק אם יש לישות פוזיציות מנוגדות. כך שבמידה ולישות יש רק נכסים פיננסיים בקבוצה של סיכון ריבית היא לא תוכל למדוד את חשיפת הריבית על בסיס נטו. מדידה זו אינה מחייבת והיא פתוחה לבחירת הישות, על בסיס כל קבוצה בנפרד.

מדידה נטו של סיכון אשראי

כבר היום לצרכי מדידה בשווי הוגן, חלק מהמוסדות הפיננסים מודדים את החשיפה של סיכון אשראי לצד נגדי מסוים על בסיס נטו, ולאחר מכן מקצים את סיכון האשראי לחוזים באופן ספציפי. עם זאת, התיקון מעגן פרקטיקה חשבונאית מקובלת וקובע כי במידה וקיים הסכם להתחשבנות נטו או הסכם להעברת בטחונות על בסיס החשיפה נטו של אחד הצדדים ניתן למדוד את חשיפת האשראי על בסיס נטו במידה ומשתתפי השוק היו מודדים את זה באותו האופן.

מדידה על בסיס נטו של סיכון אשראי משתלבת היטב בהתנהלות העסקית של מוסדות פיננסיים. למשל הסכמים להתחשבנות נטו קובעים כי במקרה של כשל אשראי של אחד הצדדים תחושב החשיפה של הצדדים על בסיס נטו וההתחשבנות תהיה בנפרד, ולא כחלק מסדר הנשייה בהליכים הרגילים של פשיטת רגל או כינוס נכסים. מכשיר פופולרי נוסף הינו הסכם CSA³ המהווה נספח להסכמי ISDA¹¹. הסכם זה קובע כי החשיפה נטו תמדד באופן שוטף ויועברו בטחונות מעל סף מסוים. כאשר במועד סגירת העיסקאות הבטחונות יהוו כמובן חלק מההתחשבנות הכוללת. למשל ב- 1/1/2012 בנק ברקליס התקשר עם סיטי בנק בעיסקאות הבאות-

סוג החוזה	שווי הוגן ל- 31/3/2012 בש"ח
פוורוד ל- 5 שנים על החלפת דולר באירו	4
סוואפ להחלפת ריבית קבועה בריבית ליבור	(0.5)
אופציות לרכישת מניות של חברת איקס	2

הסכם CSA קובע כי במקרה שהחשיפה נטו של אחד הצדדים תעלה על 1 ש"ח יש להעביר בטחונות מעל אותו רף לצד שכנגד. ולכן ביום 31/03/2012 החשיפה נטו של בנק ברקליס תהיה 4+2-0.5=5.5 ש"ח נטו לנכס שאמור להתקבל מסיטי בנק. לכן סיטי בנק תעביר לבנק ברקליס את הפער בין החשיפה שהיא 5.5 ש"ח לרף הבטחון 1 ש"ח , כלומר 4.5 ש"ח.
גם לצרכי הצגה מאזנית²² מתאפשרת מדידה על בסיס נטו של סיכון אשראי במידה ומול אותו צד נגדי קיימת זכות משפטית ברת אכיפה ויש כוונה להתחשבן בנטו³³.

מדידה נטו של סיכוני שוק

באשר לסיכונים כמו סיכון ריבית, סיכון שער חליפין וכו' אם נבחרה מדידה נטו היא תעשה על סמך בחירה בנקודה המתאימה ביותר בטווח של ה- BID-ASK לגבי אותה קבוצה. עם זאת, בעוד שבקיזוז סיכון אשראי החלוקה לקבוצות קלה (מיהו הצד הנגדי) במדידת סיכון שוק התקן קובע כי ניתן לקזז רק סיכונים הדומים מהותית(substantially the same). מכאן ששאלה ראשונה שיש לשאול היא איזה חלוקה יש לבצע לגבי סיכונים שאינם סיכוני שוק. למשל בבנקים בישראל נהוג לנתח חשיפת ריבית בהתבסס על התיק בכללותו תוך התייחסות למשך החיים הממוצע של החוזים. באופן דומה חשיפה הנובעת מסיכון שער חליפין נהוג לבחון על התיק בכללותו, שכן החשיפה מחושבת במונחי ערך נוכחי. לכן, לא ברור האם ניתוח של חשיפה בהתבסס על רזולציה כזו, שנעשית לעיתים ברמה של התיק הבנקאי בכללותו, כשיר למדידה על בסיס נטו.

זאת ועוד, התיקון קובע גם כי הבחינה אם סיכונים דומים מהותית תעשה גם ביחס לתקופת החוזה. למשל אם לחברה חוזה ריבית לתקופה של 12 חודשים וגם חוזה המכסה חשיפת ריבית לתקופה של 5 שנים, היא תוכל למדוד את החשיפה שלה על בסיס נטו רק לתקופה של 12 חודשים ואילו לתקופה של מהשנה השנייה עד החמישית היא תצטרך לחשב את החשיפה שלה על בסיס ברוטו.
בבנקים למשל אכן מקובל לנתח את חשיפות הריבית לפי תקופות, אולם לפי תקופות המוגדרות בחוזה. כלומר לעניין ריבית הבנק יראה את עצמו מכוסה אם קיים לו חוזה המהווה נכס לתקופה של 12 חודשים וחוזה המהווה התחייבות לתקופה של 12 חודשים גם כן, כלומר חוזה שהוא לחמש או שש שנים יוכל אולי לסגור באופן חלקי חשיפה נגדית ל- 12 חודשים מאחר שמדובר על עקומי ריבית שונים. ייתכנו מקרי קיצון שבהם גם קיזוז חלקי לא יתרחש. זה יקרה למשל אם ציפיות הריבית יהיו הפוכות – נניח שעקום הריבית לשנה אחת יגלם ציפיות להעלאת הריבית ועקום הריבית לחמש שנים יגלם דווקא ציפיות הפוכות. ניתן להבין זאת מהדוגמא הבאה- לקוח שנטל הלוואה לשנה (התחייבות) ומצד שני הוא העניק הלוואה (נכס) לשש שנים לצד ג', יוכל לטעון שמבחינה תזרימית חלק מהחשיפה שלו צומצמה. אולם בבחינה אם החשיפה שלו לשווי ההוגן של הריבית קוזזה קשה לענות מאחר והריבית ל- 12 חודשים אינה הריבית לשש שנים, גם אם מדובר בפוזיציה מנוגדת.

סיכום

חשוב לציין כי החריג לעיל הינו לצרכי מדידה בלבד ולצרכי הצגה נותרו על כנם הכללים הרגילים. כפי שצויין לעיל ניתן לקזז נכסים והתחייבויות רק עם אותו צד נגדי, ובהתקיים תנאים מסוימים. לכן בכל הנוגע לסיכוני שוק, בניגוד לסיכון אשראי לעיל, ההצגה המאזנית של אותם נכסים והתחייבויות תהיה ככל הנראה על בסיס ברוטו. לכן, גם אם חושב השווי ההוגן לסיכון מסוים על בסיס תיק או קבוצה מסוימת, יש להקצות את אותו שווי לנכסים והתחייבויות ספציפיות.

נבהיר זאת באמצעות הדוגמא הבאה - נניח בנק מציע ללקוחות פקדון מובנה הצמוד למדד הניגרי. הבנק מתכסה אוטומטית בסוואפ המחליף את המדד הניגרי מול הליבור. כלכלית לאחר השינוי, סיכון השוק אליו חשוף הבנק הינו פקדון בריבית ליבור וסיכון אשראי של צד הנגדי לסוואפ. נניח שהבנק בוחר למדוד את סיכון השוק של המדד הניגרי בנטו. כיוון שהחוזים הם מול צדדים נגדיים שונים ההצגה המאזנית חייבת להיות על בסיס ברוטו. כלומר, הבנק חייב לפצל מחדש את התוצאה המתקבלת ולייחס חלק אחד לנגזר בתוך הפקדון וחלק שני לסוואפ. ובכך אולי למעט חסכון כלשהו במדידה, התוצאה דומה למצב כפי שהיה לפני כן.

בהקשר זה יש לבחון מה משמעות הנתונים שיתקבלו לאחר מדידה על בסיס נטו, בעיקר בכל הנוגע לסיכוני שוק. מחד גיסא, התקן מאפשר לישויות למדוד את השווי ההוגן בהתאם לאופן שבו אותם מכשירים מנוהלים וזהו יתרון גדול ומשמעותי. מאידך גיסא, כיוון שההצגה המאזנית נשארת כשהיתה, יתכן שהקיזוז של סיכונים מסוימים יכול להיות לקוי . וכפי שאומר ד"ר האוס - "It does tell us something. Though I have no idea what."

¹ תודה לרו"ח אילן זוזוט מבנק הפועלים על הערותיו המחכימות.
² Fair Value Measurement – ASU 820 (FAS 157)
³ Credit Support Annex
¹¹ International Swaps and Derivatives Association

²² זאת בהתאם להוראות הדיווח לציבור של הבנקים המיישמים תקינה אמריקאית, למעט
ASU 815-10-45 או בשמו הקודם,
FSP FIN 39-1, Amendment of FASB Interpretation (FIN) No. 39

³³ לגבי מכשירים נגזרים הדרישה החשבונאית היא שהצדיים יהיו כפופים להסכם התחשבנות נטו.