בפרשת פארג'יאן (ת"צ 3363-02-11), בבקשה לאישור תביעה ייצוגית, נדונה סוגיית שווי השימוש ברכב לעובד בעל רכב צמוד מהמעביד ונבחנה השאלה האם גביית מס על פי הוראות תקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז- 1987 (להלן- התקנות שווי שימוש) יוצרת בנסיבות מסוימות חיוב בגין הטבה שאינה מהווה הכנסה לעובד.

באותו מקרה, טען טכנאי מעליות שכיר (להלן- הנישום), בעל רכב שהועמד לרשותו מהמעביד המשמש אותו גם לצרכיו הפרטיים, כי ייחוס ההכנסה משווי שימוש ברכב המעביד (הקבוע והמשתנה) על פי הוראות תקנות שווי השימוש מתעלם מהשימוש שנעשה ברכב לטובת המעביד, ומשום כך ההכנסה שיוחסה לו גבוהה משמעותית מטובת ההנאה שהפיק מהרכב לפי דיווחיו החודשיים למעסיקו על נסיעותיו הפרטיות. כמו כן, טען הנישום כי לאור אופי עבודתו, הנהנה העיקרי מהרכב הוא המעביד, מהטעם שנחסכות ממנו שעות העבודה שהיו נדרשות לנישום להגיע עד חצרי המעביד ברכבו, לקחת את רכב המעביד ולנסוע אל הלקוחות. ולפיכך אין מדובר בטובת הנאה בידי העובד.

מנגד, טענה רשות המיסים, כי על פי תקנות שווי השימוש בחישוב השימוש הפרטי ברכב המעביד אין רלוונטיות לשימוש המעביד או להבחנה בין עובדים בעלי מאפיינים שונים. לצרכי מיסוי השימוש הפרטי ברכב המעביד, משתמשים העובדים ברכב לנסיעה הביתה, לקניות לבילויים עם המשפחה ושימושים פרטיים נוספים, ואין לכך קשר לאופי עבודתם או למקצועם. אפשר שקיים שוני בהיקף השימוש הפרטי של כל עובד המשתמש ברכב המעביד ומטבע הדברים השיטה הקבועה בתקנות שווי השימוש אינה מדעית או מדויקת, אולם משיקולי יעילות וישימות תפעולית נקבעו בתקנות שווי השימוש הוראות לכימות מקורב של שווי ההטבה הגלומה בשימוש הפרטי ברכב שהועמד לרשות העובד. עוד טענה רשות המיסים, כי ייחוס מלוא ההוצאות הקבועות כהכנסה של העובד, מתבקשת כאשר בוחנים את היקף טובת ההנאה שנצמחה לעובד. עובד המשתמש ברכב המעביד לשימוש פרטי חוסך רכישה או החכרה של רכב פרטי, ביטוח, רישוי ואגרות. שווי טובות הנאה אלה יש לזקוף לעובד כהכנסה, מבלי צורך להתחשב בשימוש היחסי של המעביד ברכב.

בית המשפט המחוזי פנה לתקנות שווי השימוש וציין כי שיעורי שווי השימוש בשיטה החדשה מבוססים על תחשיב הכולל את מלוא העלויות הקבועות (רכישה, ביטוח, אגרות) וחלק יחסי מהעלויות המשתנות (דלק, תיקונים ותחזוקה). בית המשפט פסק, כי קיימת לעובד המחזיק ברכב מעביד הטבה כלכלית בשווי מלוא ההוצאות הקבועות הנחסכות ממנו, וכי גובה החיסכון שנצמח לעובד מאי תשלום הוצאות אלה הוא ללא קשר לשימוש המעביד ברכב. בית המשפט הוסיף, כי עם תיקון סעיף 2 לפקודה, בדרך של הוספת ההטבה המגולמת "בשווי השימוש ברכב" כמקור הכנסה של עובד החייבת במס, אין מקום להחיל על ההטבה האמורה את מבחן "הנהנה העיקרי" שנקבע בהלכת דן (ע"א 545/59) ועל כן אין צורך להתייחס להבדלים במאפייני עבודת הנישום כטכנאי לבין עובדים בעלי מאפיינים אחרים. זאת אף אם ניתן לקבל שבנסיבות מסוימות התועלת הצומחת למעביד מרכב מעביד עולה על התועלת של העובד. כמו כן ציין בית המשפט, כי אפשר שעל פי השיטה החדשה, לפיה מחושב שווי השימוש ברכב במנותק מהיקף השימוש בפועל ברכב מעביד (הן השימוש פרטי והן שימוש המעביד), לא תהיה חפיפה בין שווי השימוש ברכב הנקבע על פי תקנות שווי השימוש לבין ההטבה לעובד מרכב מעביד, אולם יש לקבל את טענת רשות המיסים לפיה אין מדובר בשיטה מדויקת אלא בשיטת הערכה בקירוב שביסודה עומד שיקול היעילות.

לאור האמור לעיל, דחה בית המשפט את טענת הנישום, לפיה גביית המס על פי הוראות תקנות שווי השימוש יוצרת חיוב בגין הטבה שאינה בגדר הכנסה, ועל כן, לא הייתה חריגה מסמכות בתיקון תקנות שווי השימוש במתכונתן הנוכחית ואף אין לומר שהן לוקות בחוסר סבירות. לפיכך נדחה בקשת הנישום לאישור התביעה הייצוגית.