בפרשת אלדן (ע"א 5883/14) נסובה המחלוקת העיקרית סביב השאלה האם יש לראות את הרווח הצומח לחברות להשכרת רכב ממכירתם של כלי רכב ששימשו להשכרה טרם מכירתם כרווח הון, בגינו מתאפשרת דחיית תשלום המס בהתאם להוראות סעיף 96 לפקודה, או שמא מדובר ברווח פירותי, לגביו לא ניתן לדחות את תשלום המס כאמור.

המערערות הן חברות להשכרת רכב אשר קונות כלי רכב להשכרה, ולאחר פרק זמן של כשלוש שנים מוכרות אותם ורוכשות כלי רכב חדשים להשכרה. על הרווחים שצמחו להן ממכירת כלי הרכב דיווחו כרווח הון, עליו החילו את הוראות סעיף 96 לפקודה (שחלוף). פקיד השומה קבע כי פעילות מכירת כלי הרכב על ידי המערערות עולה לכדי עסק החייב במס לפי סעיף 2(1) לפקודה, שכן כוונותיהן לא היו רק למכור לשם השכרה אלא גם לשם השאת רווחיהן. מכירות כלי הרכב היו פירותיות, בהתבסס על המבחנים המעידים על אופי העסקה, ולכן אין להחיל עליהן את הוראת השחלוף שבסעיף 96 לפקודה, החל על ריווח הון בלבד. עוד קבע פקיד השומה, כי משעה שנקבע כי מכירת כלי הרכב היא מכירה פירותית, יש לראות במערערות כמי שביצעו שינוי ייעוד לכלי הרכב בתום תקופת השכרתם והחזרתם מהלקוחות, מרכוש קבוע העומד להשכרה למלאי עסקי הנועד למכירה. מאחר שממועד רכישת כלי הרכב ועד למועד שינוי ייעודם למלאי עסקי לא חלפו ארבע שנים, הרי שבהתאם להוראת סעיף 100(2) לפקודה אין לראות את שינוי הייעוד כמכירה רעיונית, ולשם חישוב ההכנסה החייבת במס יש לראות את עלות המלאי הנמכר כיתרת המחיר המקורי של כלי הרכב. זאת ועוד, בהתבסס על העובדות יש לדחות את הטענה שעל פיה יש לראות את עסק ההשכרה ועסק המכירה כשני עסקים שונים שהתקיימה ביניהם מכירה. לעומת זאת, המערערות טענו כי כלי הרכב נרכשים לצורך השכרה, והמכירה אינה מטרה עסקית אלא תוצר לוואי לצורך המשך קיומו של עסק ההשכרה. לטענתן, מכיוון שכלי רכב הם נכסי הון, מכירתם הינה עסקה הונית, עליה ניתן להחיל את הוראות סעיף 96 לפקודה. כמו כן, היות וההכנסות ממכירת כלי הרכב הישנים שימשו לרכישת החדשים, שלילתה של הגנת השחלוף מביאה למיסוי מלא של ההכנסות ממכירת כלי הרכב, ובכך סותרת את עקרון המימוש לפיו רק הכנסה ממומשת ממוסה. בנוסף נטען, כי מעולם לא נעשה שינוי ייעוד לכלי הרכב לעניין סעיף 100(2) לפקודה, שכן המכירה הייתה רק שלב בהליך השכרתם, ולחלופין, כי עסק מכירת כלי הרכב הינו נפרד מעסק השכרתם, ולכן מדובר במכירה רעיונית רגילה בין שני עסקים ולא בשינוי ייעוד.

בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי התמונה העולה ממבחני העזר שפותחו בפסיקה לבחינת סיווג ההכנסה מלמדת על השקעה הנעשית למען השאת רווחים ולא רק לחידוש צי כלי הרכב, ומאחר שהמערערות מעמידות מנגנון עסקי הפועל למכירת כלי הרכב וכן משקיעות משאבים בשיפור הנכסים ובפרסומם מדובר במכירה פירותית. אי קבלת הגנת השחלוף אינה סותרת את עקרון מס האמת, שכן אין מקרה זה הולם את תכליתו של סעיף 96 לפקודה. בהקשר זה צוין, כי כל עוד מיועד כלי הרכב להשכרה נחשב הוא כנכס קבוע, ובשובו לחברה והעברתו למגרשי המכירה משנה את ייעודו והופך למלאי עסקי. היות והעברת כלי הרכב נעשתה לכל היותר שלוש שנים לאחר רכישתם, חלה הוראת סעיף 100(2), לפיה לא יראו את שינוי הייעוד כמכירה, והרווח מהמכירה יהא המחיר ששולם בהפחתת הפחת שנוכה טרם שינוי הייעוד.

יובהר כי סעיף 96 לפקודה תוקן בשנת 2013, כך שכיום מוחרג ממנו רווח הון שצמח ממכירת "רכב נוסעים פרטי ששימש בידי המוכר להחכרה או להשכרה אחרת", כלומר הסוגיה שנדונה בהקשר של חברות הליסינג נוגעת לשנות המס עד התיקון.