בפרשת גוטקס (ת"א (מרכז) 4581-04-12) נדונה סוגיית הוספת תמלוגים לערך העסקה לצרכי מכס של טובין מיובאים וכן הוספת חלקו של המוכר בתקבולי מכירת הטובין בישראל על ידי היבואן.

במסגרת פסק הדין, אוחדו תביעותיהן של שלוש תובעות, בעלות זיכיון הפצה בישראל של טובין הנושאים מותגים בינלאומיים (להלן: "התובעות"), נגד רשות המסים, בגין תשלומים ששילמו התובעות לבעלות המותגים בחו"ל (המדובר במותגים "זארה", "נאוטיקה", "פול אנד בר" ועוד). התובעות רוכשות טובין מחברות הקשורות לבעלות המותגים, למעט תובעת אחת הרוכשת טובין מסין מצד בלתי קשור אך באמצעות בעלת המותג. הטובין הנושאים מותגים אלה מיובאים לישראל בהתאם להסכמי הזיכיון ונמכרים על ידי התובעות ב"חנויות קונספט" ייעודיות המוקמות על פי הנחיות בעלות המותגים בהיבטים שיווקיים וניהוליים, לרבות בחירת המיקום, עיצוב פנימי וחיצוני ועוד. בהתאם להסכמי הזיכיון, התובעות משלמות לבעלות המותגים דמי זיכיון הנגזרים ממחזור המכירות.

התובעות טענו כי בהתאם לכללי הערכת טובין לצרכי מכס, כאשר מדובר ב"הוצאה מעורבת" (הכוללת שירותים שיווקיים וניהוליים וכן תמלוגים), שחלקה חייב במכס וחלקה פטור, ואין נתונים אובייקטיבים המאפשרים לכמת את התמלוגים החייבים במכס, אזי לא ניתן להוסיפם לערך הטובין. לאור כך, במקרה זה אין לבסס את ערך הטובין על מחיר העסקה, אלא יש לבצע הערכה לפי שיטה חלופית. עוד נטען כי דמי הזיכיון אינם "מתייחסים לטובין" אלא לשירותים האמורים והם אינם "תנאי למכירת הטובין בישראל". אחת התובעות אף טענה כי מוצריה מעוצבים על ידי מחלקת העיצוב של החברה בישראל, ללא מעורבות כלשהי של בעלת המותג ולכן בהסתמך על פסיקת בית המשפט בפרשת מרוידקס (ת"א 18199-06-10), אין לכלול את התמלוגים בערך הטובין. מנגד טען אגף המכס כי התשלומים מהווים חלק בלתי נפרד מתנאי הייבוא ומוגדרים כתמלוגים הן בהסכמי הזיכיון בספרי התובעות והן בדיווחים למס הכנסה. אין ראיות אובייקטיביות הקושרות בין תשלום התמלוגים לבין העובדה שלטענת התובעות הן מקבלות שירותים. כמו כן, בעניין התובעת שמוצריה מעוצבים בישראל, טען אגף המכס כי די בכך שבהסכם של בעל סימן המסחר עם התובעת שמורה לו הזכות להפעלת פיקוח ושליטה על הייצור בכדי לכלול את התמלוגים בערך הטובין.

בית המשפט דחה את התביעות וקבע שלא היה בידי התובעות להוכיח כי מדובר ב"הוצאות מעורבות", שכן לשון ההסכם מדברת על תשלום תמלוגים (או תשלום בגין הענקת זיכיון) וכן בחינה מהותית של ההסכמים מלמדת כי מדובר בתשלום תמלוגים או דמי רישיון עבור הזכות לייבא ולעשות שימוש בטובין נושאי סימני המסחר. כמו כן, התובעות לא הוכיחו כי הן משלמות בגין מה שמכונה על ידן "שירותים" ואין ראיה הקושרת בין התשלומים על פי ההסכם, לבין טענתן בדבר קבלת שירותים כאמור. אף אם ייאמר כי התובעות אכן מקבלות "שירותים" מבעלות המותגים, אין בכך כדי לקבוע כי התשלומים בהסכמי הזיכיון הם בבחינת תמורה עבור אותם שירותים. לפיכך, יש להוסיף למחיר המוסכם את הסכום בגין התמלוגים המתייחסים לטובין.

בעניין התובעת שטענה כי מוצריה מעוצבים בישראל ללא מעורבות של בעלת המותג, קבע בית המשפט כי ההסכם מחייב את היבואן לקבל אישור מראש מבעל המותג לפני התקשרותו עם היצרן, וזאת בנוסף להתייעצות בקשר לעיצוב המוצרים, ולפיכך נדחתה טענה זו. מששלל בית המשפט את טענות התובעות בעניין התמלוגים, לא ראה לנכון לדון לגופו של עניין בטענה החלופית לעניין הוספת חלקו של המוכר בתקבולי מכירת הטובין בישראל, אולם העיר כי לעניין זה תשלום בעקיפין באמצעות גורם קשור עשוי ליפול לגדר תחולת פקודת המכס.