בפרשת בייגל עלי (ע"מ 1065-09) החזיק המערער בבעלות מלאה בחברת מצברי לירז שיווק (להלן- מצברי לירז), אשר עסקה עד לחודש יולי 2003 בייבוא ובשיווק מצברים, שמנים ותוספים לרכב. כמו כן, שימש המערער כמנהל במצברי לירז. למצברי לירז נוצרו הפסדים ניכרים הצבורים לצרכי מס. בשנת 2003 נחתם הסכם עם משקיע, לפיו הוא ישקיע בחברה חדשה, אשר תעסוק בתחום עיסוקה של מצברי לירז, בתמורה ל-51.5% ממניותיה של החברה החדשה. במסגרת ההסכם נקבע כי המערער ייתן שירותי ניהול לחברה החדשה, אשר יינתנו על ידי מצברי לירז באמצעות המערער, ועל ידיו בלבד.

בשנת 2005 נחתמו הסכמים נוספים עם משקיע נוסף אשר החליף את המשקיע הקודם. גם בהסכמים החדשים נקבע כי יינתנו שירותי ניהול לחברה החדשה על ידי מצברי לירז באמצעות המערער ועל ידיו בלבד, ובנוסף כי במהלך כל תוקפו של ההסכם תהיה מצברי לירז בבעלות המערער בלבד. עוד נקבע בהסכם, כי היחסים שבין המערער לחברה החדשה הם יחסים שבין קבלן לבין מקבל שירותים וכי אין בהסכם או בביצועו כדי ליצור יחסי עובד-מעביד. בתמורה לשירותי הניהול נקבע כי החברה החדשה תשלם למצברי לירז דמי ניהול בסיסיים בסך 55,000 ₪ לחודש, ובנוסף תחזיק 2 רכבים למערער ולחתנו והחברה החדשה תישא בהוצאות הכרוכות בהחזקתם.

פקיד השומה טען מספר טענות חלופיות. טענתו הראשונה היא שהתקיימו יחסי עובד מעביד בין המערער ובין החברה החדשה ולפיכך, יש לסווג את דמי הניהול בידו של המערער כהכנסת עבודה בהתאם לסעיף 2(2) לפקודה. לחלופין, טען פקיד השומה כי מאחר שהמערער סיפק באופן אישי שירותי ניהול לחברה החדשה, הרי שיש לראותו כקבלן עצמאי, ולחייב את דמי הניהול האמורים כהכנסת המערער מעסק, בהתאם לסעיף 2(1) לפקודה. לחילופי חילופין טען פקיד השומה, כי ההסכמים השונים והפעולות שנעשו על ידי המערער ויתר המעורבים, אינם אלא מצג שווא, המהווה עסקה מלאכותית, חסרת טעם מסחרי, למעט הפחתת מס בלתי נאותה, תוך קיזוז הפסדי העבר של מצברי לירז.

בית המשפט קיבל את הערעור. תחילה פנה בית המשפט לטענתו הראשונה של פקיד השומה וציין כי המבחן המרכזי לקביעה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד הוא המבחן המעורב במרכזו עומד מבחן ההשתלבות. בהפעלת המבחן המעורב על ענייננו, קבע בית המשפט כי לא מתקיימים יחסי עבודה בין המערער לבין החברה החדשה. בהתאם להסכמי הניהול השונים, שירותי הניהול הוענקו על ידי מצברי לירז, שהינה חברה עצמאית, ותשלום דמי הניהול הועבר לה. המערער הצהיר כי במסגרת מתן שירותי הניהול הוא לא היה כבול בידי החברה החדשה בכל הנוגע לסד הזמנים. כמו כן, ציין המשקיע הראשון כי לא התקיימו כל פיקוח או בקרה על המערער. זאת ועוד, מהעדויות עלה כי לא הייתה כל כוונה ליצור יחסי עבודה בין המערער לבין החברה החדשה.

בית המשפט אף דחה את טענתו החלופית של פקיד השומה וקבע כי אין לראות במערער קבלן עצמאי המעניק שירותים אישיים, ודומה כי כוונת הצדדים הייתה ליצור התקשרות שבמסגרתה יעניק המערער שירותי ניהול כייעוץ עסקי בלבד מבלי שיתקיימו יחסי עובד מעביד בין המערער לחברה החדשה.

לעניין טענת פקיד השומה, לפיה כל הפעולות של המערער מהוות עסקה מלאכותית, הזכיר בית המשפט כי יש לבחון האם קיים טעם המסחרי, מלבד הפחתת מס, לצד בחינת הנסיבות הנוגעות לעסקה. לגופו של עניין, פסק בית המשפט כי בבחינת מכלול הפעולות שבוצעו על ידי המערער ויתר הצדדים, אין עסקינן בעסקה מלאכותית. בית המשפט קבע כי מלבד הרצון בהפחתת מס, ניתן לקבוע שיש טעם מסחרי להעברת דמי הניהול למצברי לירז, וזאת מאחר שהחברה החדשה הוקמה על ידי המערער יחד עם המשקיע הראשון ועל פי תנאי המשקיע להצבת השקעתו. כמו כן, מתן שירותי הניהול באמצעות חברה מהווה דרך מקובלת בעולם העסקי, ויש בכך טעם מספק להעברת דמי הניהול מהחברה החדשה לחברה, ולא לידי המערער עצמו.